תל אביב נצצה באורות רכים מתחת לחלון. הקומה ה-24 של המלון היוקרתי שקקה חיים במפלס הלובי, אך מעליה – הייתה דלת אחת, בלי שלט, בלי סימן, שמאחוריה התרחשו סיפורים שאף אחד לא ראה, מלבד אלה שהוזמנו אליהם.
היא הגיעה מעט לפני הזמן. עקבי הסטילטו השחורים שלה נקשו על רצפת השיש בדממה מדודה, והפנים שלה – עטופות באיפור עדין, עם שפתיים אדומות כיין. שמלת סאטן בצבע שמפניה נשקה לעור שלה כמו טפטוף של שמן חם. לא היה בה לחץ, רק שלווה של מי שיודעת בדיוק מה היא שווה.
הוא חיכה בדירה. החלון היה פתוח לרווחה, ווילונות שיפון התנופפו קלות ברוח האביבית. כוס ויסקי חיכתה על השולחן, והמיטה – מוצעת, אך עם קימוט קטן, כאילו חשה במה שעומד לקרות.
היא נכנסה מבלי לומר מילה לאותה דירה דיסקרטית בתל אביב . רק מבט. כמו גלים שקטים שנוגעים ברגליים בפעם הראשונה. הוא נעמד. גבוה, לבוש פשוט – ג’ינס כהה וחולצה לבנה, אבל עם מבט רעב בעיניים.
״אני אלה,״ היא אמרה בקול נמוך, כמעט לחישה. ״לא שאלתי," הוא חייך. "אבל טוב לדעת."
היא התקרבה אליו באיטיות, תנועה אחר תנועה, כאילו כל שנייה הייתה מתוזמנת. הוא שלח יד לגעת בידה, אבל היא עצרה אותו עם אצבע על שפתיו.
״לאט.״
היא התיישבה עליו, נוגעת קלות, שפתיים לשפתיים, עור לעור, מבט למבט. הקשר ביניהם היה כמו מתח באוויר – משהו שאי אפשר לגעת בו, אבל הוא שם, חזק וברור.
ידיו טיילו על גופה, לומדות אותו, בזמן שהיא לחשה לו מילים שהוא כבר שכח, אבל התחושה שלה על העור שלו תישאר אצלו הרבה אחרי שהשמש תעלה.
הלילה הזה – לא היה רק גופני. הוא היה כמו מנגינה שמתנגנת בלב. מוזיקה סודית של שניים שנפגשו למעלה מהעיר, במקום שבו הזמן עומד, והכל מותר.
היא נשמה אותו פנימה. את הריח שלו – תערובת של ויסקי, סבון גברי ועור חמים. הידיים שלו טיילו במורד גבה החשוף, איטיות אך נחושות, כמו מישהו שפותח מתנה יקרה ורוצה להרגיש כל קמט בנייר.
היא הצמידה את שפתיה לצווארו, נשיקה רכה שהפכה ללחישה. ״אתה מתוח,״ היא אמרה. הוא צחק בלחישה. ״מי לא היה מתוח כשאת פה.״
היא התרוממה מעט, סנטימטרים ספורים מהגוף שלו, עיניה ננעצות בעיניו. ״בוא נשכח מהעולם לשעה. רק אני ואתה. כאן, בגובה שבו אף אחד לא יכול לראות אותנו.״
היא הובילה אותו למיטה. לא בפקודה, אלא בתנועה כמעט ריקודית. האורות בדירה כבו בזה אחר זה, מלבד האור מהעיר שמילא את החדר באור רך – צבעים משתנים כמו נרות מהבהבים.
על המיטה, היא נשכבה מעליו, שולטת בקצב, בקשר, ברגע. התנועה שלה הייתה עדינה אך מדויקת, כמו רקדנית בלב סערה. הגוף שלהם התאים זה לזה כמו פאזל שנבנה במיוחד לערב הזה. הוא אחז במותניה, והיא השעינה את מצחה על שלו, עוצמת עיניים ונושמת אותו פנימה שוב.
היא לא שאלה שאלות. לא רצתה לדעת את שמו המלא, את המקצוע שלו או את הסיבה שבגללה בחר להזמין אותה דווקא הלילה. זה לא היה חשוב. לא במקום שבו הזמן מתמוסס, והרצון שולט.
אחרי דקות ארוכות של תשוקה – אינטימיות שלא נמדדה רק בגוף – הם נשכבו זה לצד זו. שקט רך עטף את החדר. העיר המשיכה לפעום למטה, אבל כאן, בגובה הזה, הכול היה אחר.
היא ליטפה את כתפו בעדינות. ״לפעמים," היא לחשה, "דווקא המפגשים הכי זמניים… הם אלה שזוכרים הכי חזק.״
הוא הנהן, עיניו חצי עצומות, חצי מכושפות.
היא קמה בשקט, מתלבשת באלגנטיות כאילו כל תנועה היא מופע. רגע לפני שיצאה מהדלת, היא הביטה בו עוד פעם אחת.
״לילה טוב… גבר מהקומה ה-24.״
והיא נעלמה, מותירה אחריה רק את הריח שלה באוויר… ואת הזיכרון שלה עליו.
